כמעט כל הלילה לא הצליחה גליה לישון, לא מצאה לעצמה מנוחה. למחרת בבוקר ראתה אותם יושבים בבית הקפה הקבוע שלו. שם הוא קובע את כל הפגישות. הם ישבו זה מול זו, כפות ידיהם על השולחן, קרובות זו לזו, כמו חיות קטנות משחקות, כמעט נוגעות. אצבעותיו הגדולות היפות ואצבעותיה. גליה מיהרה לצאת משם עוד לפני שראו אותה. לא פלא, חשבה במרירות. כבר הרבה זמן שהם לא שוכבים. נכנסים למיטה בערב הרוסים מעייפות, מתחבקים חיבוק קצר ופונים איש לשנתו. לא מתחשק לה. סיימה עם שנות הפריון וסקס נראה לה מיותר. והוא, שבהתחלה התמרמר על כך, הפסיק לנסות.

יום קודם החליטו ללכת לסרט בעיר. היא הזמינה כרטיסים. הם קבעו שיגיע העירה בשבע ישר מהעבודה, ילכו לאכול ואחר כך לסרט. הוא לא הגיע בשבע. היא התקשרה, הוא לא ענה. התקשרה עוד כמה פעמים. אחר כך הפסיקה, חיכתה לבד בקפה. אחרי שעה התקשר, נשמע מרוחק.

איפה אתה? שאלה.

אני במכונית, בדרך, אמר. מצטער, אני כבר מגיע.

כבר מגיע? אתה יודע כמה זמן אני יושבת כאן ומחכה? 

תאכלי משהו בינתיים.

אחרי כמה דקות התקשר ואמר שיש פקק באיילון, שלא יספיק לסרט, שעדיף שתלך לבדה או תזמין חברה. 

מה קורה לך? שאלה בכעס. 

הוא מלמל משהו על כך שלא הרגיש טוב כל היום. איזה וירוס בבטן.

היא הלכה לסרט לבד, ולא נהנתה. עד שחזרה הביתה התנדף לו הכעס ופשוט לא היה לה איכפת. השליכה את עצמה למיטה לצידו. הוא כבר ישן. והוא לא התעורר. 

לפנות בוקר, כשסוף סוף נרדמה, חלמה: מכונית עמדה על צוק, על פי תהום. חלקה האחורי מוטה מטה, חלקה הקדמי עדיין על הכביש והיא מתנדנדת בשיווי משקל עדין, זמני. נהג לא היה שם. 

 

אחרי שראתה את שניהם בבית הקפה, יצאה משם במהירות ונכנסה לקניון הסמוך. שוטטה בין החנויות ללא תכלית. ליד חלון ראווה של חנות להלבשה תחתונה התעכבה ובחנה את חזיות התחרה. הגיע הזמן שתקנה לה חזייה חדשה, חשבה, אך לא נכנסה. 

רק לאחר שעה בקניון שמה לב לכך ששום ריח לא עלה באפה ושום צליל לא נשמע באוזניה, רק המהום הניאון הקבוע וקולו העמום של מיזוג האוויר. אפילו הגלידה האמריקאית הלבנה עם סירופ הדובדבנים מעליה, שליקקו כמה נערות שעברו על פניה, הייתה נטולת ריח. כשיצאה החוצה עלה באפה ריח העשבים בשולי הכביש, ומשב הרוח החמימה גרם לה לאושר קטן ובלתי צפוי.

הנסיעה הארוכה אל הכפר הרגיעה אותה. בפתח הבית קידם את פניה עץ האלון רחב הצמרת. שיחי המרווה שנשארו בגינתם עוד מן הזמן שהכול מסביבם היה טבע פראי, הפיצו ריח חריף. היא ליטפה בידה את פרחי הגרניום האדומים, וניערה את הגלידים היבשים שנפלו בקלילות על האדמה. 

אבל כשנכנסה הביתה נעשתה שוב חסרת מנוחה. הבית היה ריק ושקט. סידרה קצת, בישלה קצת. עכשיו כשהילדים עזבו את הבית, אין הרבה לסדר ואין למי לבשל. בכל זאת הכינה קופסאות עם שניצלים לילדה שגרה בדירת שותפים בתל אביב. נדמה היה לה שהיא כמעט לא אוכלת, ושהיא זקוקה לפינוק. 

לקראת השקיעה יצאה להליכה. יש לה מסלול קבוע. היא יוצאת מהבית, פונה ימינה אל הכביש ומשם חותכת לשביל התחתון שמוביל אל ההר. תמיד אותו שביל, תמיד אותו הר, תמיד אותו מסלול. עד לפסגה ולמטה. זה גם המסלול שלו, רק שהם הולכים בשעות שונות. הוא בבוקר מוקדם, היא לקראת השקיעה.

מה גרם לה לסטות, לעלות על צלעו הדרומית של ההר? היא נכנסה אל תוך הנוף, הלכה מרחק רב. השמש התחילה לשקוע.

היא תגיע לסוף השביל, חשבה, ומשם תרד אל הוואדי ואז הביתה.

אבל השביל נגמר לפתע ואלות נמוכות חסמו את הדרך. מרחוק ראתה את הכפר וידעה שהיא בכיוון. היא רק צריכה למצוא ערוץ שיוביל אל דרך הכורכר שתחזיר אותה הביתה. הכלבה היתה איתה אבל זה לא הרגיע אותה. עוד חצי שעה יחשיך, את הטלפון לא לקחה איתה והיא כבר במירוץ נגד הזמן. מדי פעם עלתה על שביל חיות צר והלכה לאורכו אך בכל פעם הוא הסתיים, והיא לא הצליחה לעבור את סבך הקידות. היא המשיכה ללכת, ירדה כל הזמן לכיוון הוואדי, אבל השיחים נעשו סבוכים מדי, עוקצניים מדי, והיא נדקרה ונשרטה. לבסוף גם איבדה את חוש הכיוון. הרגישה מין גוש בחזה. למה הכלבה לא עוזרת? למה סטתה מן הדרך? 

טיפשה שכמוה, דווקא בשעת שקיעה היא רוצה לחפש נתיבים חדשים. 

 

מתוך החורש נשמעה נחרה. היא קפאה על מקומה והתבוננה לעבר הקול.