כל החיים כתבתי. הגיגים, מחשבות, דמיונות. הכול נכתב בעשרות מחברות, נטמן בעשרות מגירות.

בגיל מבוגר יחסית, הבנתי שהכתיבה היא דרכי היצירתית וגם העזתי להגיד זאת בקול.

נורית זרחי כתבה: ״אבא ואמא, עצומים בנוראותם... מטילים על חיינו את צילם מן האופק״. נדמה לי שהילדות  שהייתה לי, ואותם הורים ענקיים שלי, הם נושאי כתיבתי. 
 

את הנובלה הראשונה שלי "עוגת שמרים וקפה" פרסמתי לאחר מות אמי. היא עסקה באמי ובסודות הגדולים, הכבדים שהיו במשפחה שמעולם לא דובר בהם.
 

"ברכה", ספרי החדש, עוסק באבי ובאמי הצעירים שלא הכרתי.

הוא עוסק גם בתהליך הכתיבה. אותו מחקר וחיפוש אחר משהו נעלם, שמוביל אל הגביש שנקרא- סיפור.

אמי הייתה סופרת, והנה אני מוצאת את עצמי הולכת בעקבות האישה שאיתה היו לי יחסים כל כך מורכבים. אבל הרי בזה עוסקת הספרות: אנשים, מורכבות ויחסים.

אפשר לשאול: אשה מבוגרת כמוני ועדין עסוקה בהוריה?
 

אמי, מרים עקביא, נולדה בקראקוב וחזרה אליה כסופרת מצליחה. 

נסעתי לקראקוב שלוש פעמים בחיי- בפעם הראשונה בחורף קשה וקר, לחזות בתהילתה של אימי. בקרנו גם אצל ויסלבה שימבורסקה שהייתה חברה קרובה שלה.  ויסלבה הנהנה בראשה כששמעה שיר שכתבתי, בתרגומה של אמי. אז, הייתי צעירה ורחוקה מאד מהרצונות שלי ומהגשמתם, ובכל זאת היה שם שיר, והיה ההנהון  של שימבורסקה.
בפעם השנייה נסעתי עם קבוצת מחול, כדי להופיע.  קראתי למחול שיצרתי "שיריקוד".  זו גם הייתה הפעם הראשונה בה יכולתי לנסוע עם אבא, כמה קילומטרים משם, אל המפלצת של ילדותי ששמה אושוויץ. חזיתי במפלצת והמשכתי לחיות.

בפעם השלישית, נסעתי כבר ככותבת, עשיתי פרויקט עם הציירת אן בן אור, על צעדת המוות של אימא. שוב נסענו בחורף קר ומושלג. הסיפור "שלוש נשים נודדות" הוא פרי המסע הזה.