top of page
עקביא- אחיות (1) 2.jpg

אחיות, עפרי עקביא, אקריליק על בד

ברכה

בנובמבר 2019 ביקרה רונית פיינגולד בביאנלה בונציה. מי הגשמים הציפו את העיר, ורונית נמלטה מהגשם  ונכנסה לצפות בעבודת וידאו בתוך מיצג של אמנית ישראלית דווקא, איה בן רון, שנקראה "בית החולים שדה x" ועסקה  - מכל הנושאים שבעולם - בהיעלמות ילדי תימן. בעודה צופה בסרט חשה פיינגולד מצוקה הולכת וגדלה.
 

"יחד איתי ישבו בחדר עוד אנשים, כל אחד והאוזניות שלו, כל אחד והסרט על הנושא שבחר. כולם שקועים במסכים, פניהם חתומות, איש מהם אינו רואה ואינו שומע אותי. חשתי שאני רוצה לתקשר עם מישהו, אבל האחות נעלמה. גם חברותי נעלמו. חיפשתי מבט, קשר עין, ולא מצאתי. ניסיתי  לצעוק, נדמה היה לי שקול יוצא מגרוני, אבל איש לא שמע אותי. ניסיתי לקום, אבל לא יכולתי לרדת מהכיסא. נדמה  שהאחות קשרה אותי באיזה אופן.
       

אימה לפתה אותי. הרי זה קרה גם להוריי. אבי חיפש ילדה שנעלמה להם. הם היו עולים חדשים, בני תשע עשרה, אמי חולת שחפת לשעבר, מהמחנות לשעבר. הם ילדו תינוקת, הם ראו אותה כמה ימים, אולי שמונה. לאחר מכן איבדו אותה. אמרו להם שהיא מתה. פני אמי נשקפו אלי מתוך פניהן הקמוטות של המרואיינות בסרט. מאז שאני זוכרת אותה, היו פניה חרושות קמטים וגם עליהן הייתה טבועה אותה הבעה של עצב ותבוסה.  
 

זה לא שלא ידעתי. ידעתי. אבל שם זה הלם בי. שם, אני ישבתי בכיסא הנידונים למוות, נאשמת. נאשמת כי נשארתי העדה היחידה, ולמעשה אין לי כל עדות. ומי יאמין לי? לא הקלטתי, לא צילמתי, לא חקרתי. וגם לא שאלתי. לא רציתי לשאול, לא רציתי להקשיב, ועכשיו מאוחר מדי.  עכשיו שניהם מתים. "
 

כשחזרה פיינגולד ארצה, עדיין תחת רישומה של החוויה, היא החליטה לצאת לחיפוש אחרי האחות הגדולה שלא הכירה. התינוקת שנעלמה בגיל שמונה ימים. זאת שלהוריה אמרו שהיא מתה. אביה חיפש אחר אחר התינוקת שנים. ואולי לא מתה. אולי גם היא נחטפה?

במשך כמה חודשים התחקתה רונית אחרי העקבות המטושטשים שנותרו מהתינוקת שנולדה לפני יותר משבעים שנה. היא נברה בארכיונים, ביקרה בקיבוץ ובבית החולים בעפולה. היא קראה בכתביה של אמה, אז ניצולת שואה, כמעט ילדה, בת 19 בסך הכול, ולימים סופרת השואה הנודעת מרים עקביא, וליקטה פרטים מחייה ומחייו של אביה. בחיפוש אחר תשובות, צללה רונית פיינגולד לתוך מצולות של כאב, ובסופו של דבר, צפה ועלתה עם תשובות, ובעיקר, עם הבנה עמוקה יותר לאנשים שהיו הוריה ולבני דורם.
 

'ברכה' הוא ממואר אישי מאוד שקוראים בו כפי שקוראים ספר מתח. הוא חושף שכבות של הזנחה, של השתקה, וניכר כי הכותבת מונעת על ידי דחף רב עוצמה לא רק למצוא תשובות, אלא גם למצוא כפרה.

ברכה/ רונית פיינגולד, בהוצאת ״שתיים״.

  • Facebook
bottom of page